<h1>ראבי"ה סימן אלף ס"ג</h1>
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר נודות של גוים, פירוש של עור, חדשים וגרודים מותרין ישנים ומזופפים אסורין וכו' גוי רבבן וכו'. כן גירסת רש"י. ורבו פתרונים בשמועה זו, כי יש מפרשים רישא באו או קתני. ויש מפרשים הסיפא באו או קתני ולא הרישא. והמבין יבין לפרש ההלכה על פי שיטה זו. אבל בתוספתא דע"ז (פ"ג) [פ"ה ה"ד] גרסינן חדשים זפותים אסורין, ותו גרסינן התם גוי ריבבן ועיבדן ישראל עומד על גביו כונס לתוכו יין ואינו חושש. משמע שאם אחרי הריבוב נתן גוי לתוכו יין אפילו פעם אחת דאסור, מדמפרש טעמא דאפילו ריבוב שרי משום שנעשה כזורק יין לטיט מיהו אין לברר אם נתנו הישראל לקייום או לא. ורבינו משולם בר' נתן פירש, ישנים, שהושחרו מבחוץ מרוב שבלעו וצריכין הגעלה או מזופפין אפילו נרא[י]ן חדשים מבחוץ דכח הזפת מבליע אפילו בפעם ראשונה כאילו (נתיישום) [נתיישנו] ימים רבים בלא זפת. וכן אם זפתו והכניס הישראל בתוכו יין תחילה תו לא בלעי כלל ואם הכניס שוב יין נסך סגי ליה בהדחה ובפעם ראשונה שבע מבליעה כדאמרינן בפרק המפקיד [מ' ע"א] יוציא לו שתות ליין וכו' קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע ופריך בגמרא אי איפשר דלא בלעי ומשני אמר רב הונא במזופפין שנו. ויש מרבותיי שהם אומרים שזמן הקייום ג' ימים מדאמרינן מערן ג' ימים מעת לעת, וכפולטו כך בולעו. ויש להשיב דנראה שהוא זמן גדול. ואין להחמיר בזמן הזה כולי האי לפי שאין דרכן לנסך.
נעשה כזורק יין לטיט. פר"ת [ס' הישר חידושים סי' תשכ"ח] דהוא הדין לתקן דיו ביין נסך לכתוב דלאבוד קאזיל ולאו לטעמא עביד. ויש שרוצין לדמות לזה אם הוציא הגוי הברזא להניח היין להשפך לארץ, וליתה דהכא הטעם מתקלקל ואין בו טעם היין כלל כלל, ותו שאי אפשר שלא יגע מבפנים לשולי החבית, ואפילו נקל בנצוק ההולך לאיבוד שאי אפשר ליזהר בגוים כשנושאים האיפה במוט שלא ישפך פעמים, וההוא דנפק לבראי גזור ביה רבנן כדאמרינן בפרק בתרא [ע"ב ע"ב], וההוא דגואי אמאי שרי אל[מ]א דנצוק ההולך לאיבוד לא גזרו ביה, אפילו הכי במגע לא נקל. ויש שמקילים משום דבחמתו קא עביד. בר עדי טייעא אנס הנהו זיקא מרב יצחק בר יוסף ורמי בהו חמרא אתא שאיל בי מדרשא אמרו לו כך הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן שלשה ימים מעת לעת ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת סבור מינה הני מילי דידן אבל דידהו לא כי אתא רבין אמר ריש לקיש אחד שלנו אחד שלהן סבר (רבה) [רב אחא] בריה דרבא למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא א"ל רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים.
<h2>דף לג:</h2>
ומסקנא דהילכתא שכל דבר שמכניסין לקייום כגון זיקי דרב יצחק בר יוסף ונודות וקנקנים שמכניסן לקייום (כדאיתא בפ' בתרא) גזרו בהן רבנן וצריכים עירוי שלשה ימים לא שנא עמד בהן יין נסך זמן מרובה ולא שנא לפי שעה [כדאיתא בפרק בתרא (ע"ד ע"ב)]. וחביות של עץ אם (חימאן) [חיממן] בקינסא ועיכב בהן האור עד שנשרו זיפתן כולן ונתן בהן יין מותר ורבינו יצחק אוסר אף בדיעבד ויש או' שרק לכתחילה אין מורין כן. ואם הגעילן מותרין כגון בעירוי כדמשמע בפרק בתרא. ודבר שאין מכניסן לקייום כגון כוסות משכשכן במים ומותרין אפילו עמד בהן היין זמן מרובה ואם נגובין הן אין צריכין שיכשוך. ואם נתן לתוכן ציר או מורייס שהם שורפין מותר בלא עירוי ג' ימים. (וקוניא) [וקינסא] פליגי בה רב אחא ורבינא והילכתא כמאן דאסר. ושכר או כל שאר משקים מותר לתת לתוכן קודם העירוי כעובדא דרבינא ובלבד שישכשך הכלי או ינגבנו במים. וכסי של חרס הם וכן פירשו הגאונים. ואמרינן אי שתי בהו גוי פעם ראשונה ושנייה אסורין בלא עירוי שלישית מותרין. אבל כלי עץ הוה ליה ככובי דשרי על ידי שיכשוך ואפילו נתן בהן גוי יין בראשונה וכן פסק רבי מורי אבי. ולא ברירא היא ראייה דכובי, דהא אנסינהו מישראל ושמא ישנים הוו. ובכסי נמי שיכרא שרי למירמא בהן אם הם נגובין ואם בעודן לחין נתן בתוכן שכר בדיעבד בטל היין בששים. וכלי זכוכית דשעי לא בלעי ולא פלטי. והכי איתמר ברייתא דאבות דרבי נתן [פמ"א ה"ו]. ותו שפרשו פעם ראשונה ושנייה ששטף במים את הכוס ב' פעמים אסור עד שישטפנו פעם שלישית, כדחזינן באגדה וגם בפ"א דמגילה שאמר המן לאחשורוש וכך היה במנהג יהודים ולכך אמר אם אדוני המלך נוגע בו הוא שוטפו ג' פעמים. וקנקנים של גוים אם החזירם לכבשן האש שרפה הזפת קצת מותרין אבל קינסא מבפנים [אסור]. והילכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חודש מותרין בלא עירוי וכן חביות של עץ שמכניסן לקייום וגם הגעלה אין צריך. וקודם שנים עשר חודש אם רצה להניחן תחת צינור שמימיו רדופין או יום או לילה בתקופת ניסן ותשרי דהיינו י"ב שעות, הרי הוא במקום עירוי ג' ימים כדאיתא בפרק בתרא [ע"ה ע"א], או חולטן במי זתים או מגעיל' וכשירה מיד. ועניין גת ומחץ ושאר כליהן בפרק בתרא להכשירן.
קינסא וכו'. יש מפרשים דמיירי בשל חרס דבלעי טובא. ובספר הישר [חידושים סי' תשט"ו] מצאתי חדשים זפותין אסורין ישנים ואין זפותין מותרין ואפילו היו הנודות מכניסן לקייום על ידי הזפת כי גרודים מותרין דכיון דאין היין עשוי להתקיים אלא על ידי הזפת כי אינה לזפת מותר שהרי היין מתקלקל בתוך העץ ואין משתמר בו ודבר שאין מכניסו לקייום הואיל ומתקלקל היין בתוכו אפילו מכניס בו שנה בשיכשוך בעלמא סגי ליה. וכל דבר שמכניסו לקייום בלא זפת כגון קנקנים, כי אית בהו זפת לא מהני בהו גרידא שהרי החרס בלע מן היין ומשתמר הוא שם ובלא זפת הוי מכניסו לקייום הילכך גרידא לא מהני בהו אלא או עירוי או ליבון. וכן מוכח לקמן דקא שרי להו בהחזירן לכבשן האש אבל לא בקינסא וכן נשרו זיפתן הוא דהוי מותר שנשרף מה שבדופני החרס והזפת נמי או בטל טעמו ונתקלקל אבל בקינסא שהיא מבפנים אע"פ שנשרה זיפתן לא מהני מידי שהרי נשאר היין נסך בדופני הכלי. ולפי (זה) [מה] שפירש [רבי'] הני חביות שלנו שאין מכניסין לקייום אלא ע"י הזפת, השרת הזפת היינו הכשר[ן]. אבל חביות של עץ שבשאר מלכיות ששמעתי שמכניסן לקייום בלא זפת השרת זפתן לא מהני מידי. ועוד פסק, כלי שניקב וסתמוהו בזפת הואיל ואינו עשוי לשמירתו של יין שלא יתקלקל אלא שלא ישפך, לא מצינו שגזרו ביה רבנן אפילו אם מכניסן לקייום. ומטעם זה רצה רב להתיר לו גת של אבן שזפתה אי לאו דחזא פילי [ע"ד ע"ב], אבל לבליעת הזפת לא חשש להחליק ולתיקון הכלי נעשה לסתום, ולא להתקיים בו היין, הילכך סגי ליה בהדחה בעלמא. אומר אני שמשם אין ראייה דגת משמע התם בהדיא דאין מכניסו לקייום.
אמר רב זביד הני מאני דקוניא וכו' עד ואי אית בהו קרטופני אסירי. ובפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] גרסינן והילכתא כוותיה דרב זביד במאני דקוניא. והני מילי לעניין יין נסך שהוא צונן אבל לעניין חמץ בפסח שתשמישו ע"י חמין כולהו אסירי והתורה העידה וכו'. ואם הוחם יין נסך בפך של חרס אין לו תקנה להשתמש בו יין חם אם לא ילבנו בכבשן. והיכא דמערה ג' ימים כיון שעשה כן לכתחילה נראה שהמים אסורין בשתייה דדמי (ל)מקצת לאין מבטלין איסור לכתחילה. ובתוספתא [פ"ה ה"ד] תניא גוי שכנס יין ישראל נותן מים ומערן, יש לומר דלא איירי בתקנת המים. ואין לדקדק מדצריך לערן מעת לעת ש"מ שהן אסורין, שא"כ איך יצמצם (לקחת) [לערות] אותם, אם ישהו יותר יאסר החביות ואם יקדים לערן לא הוי מעת לעת.
